אכילה רגשית היא מצב בו אנו אוכלים לא בעקבות רעב פיזיולוגי, אלא מצרכים אחרים כמו עצב, כעס, שעמום, עייפות ועוד. במצב זה האכילה מהווה תחליף לפתרון האמיתי הרצוי, כלומר, במקום ללכת לישון אנחנו אוכלים, במקום למצוא תעסוקה אנחנו אוכלים, במקום לדבר עם מישהו על מה שעובר עלינו אנחנו מתנחמים באוכל... אבל האוכל תמיד יהיה רק פתרון זמני כאשר מדובר באכילה רגשית- הוא ינחם באותו הרגע, הוא יעסיק אותנו לפרק זמן קצר בלבד, הוא ישכיח את העייפות לכמה דקות, אבל הבעיה האמיתית שבגללה אכלנו לא תעלם בזכותו.
כדי לדעת אם בנקודת זמן מסוימת אני אוכל כי הגוף שלי באמת זקוק למזון או בגלל סיבה רגשית, צריך לנהל עם הגוף "שיח" מתמיד. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לעצור שניה לפני פתיחת המקרר או הארון ולשאול את עצמך: "האם אני באמת רעב?". אם התשובה חיובית אז סימן שבאמת קיים צורך פיזיולוגי כרגע לאכילה, אבל במידה והתשובה שלילית זהו סימן שפנית לאוכל מהסיבות הלא נכונות. במצב כזה, רצוי לברר עם עצמך מה עובר עליך כעת? האם אתה עייף? עצבני? משועמם? בהתאם למצב יש לבחור בפתרון אחר שאינו מזון כגון ללכת לנוח, לעשות משהו שמרגיע אותך, למצוא משהו מעניין להתעסק בו וכו.
האכילה הרגשית מתחילה כבר בילדות ובעיקר בגלל המבוגר האחראי. תינוק שנולד יונק לפי צרכיו: כאשר הוא רעב הוא בוכה, כאשר הוא שבע הוא מפסיק לינוק. במצב זה ההורה סומך על התינוק שהוא יודע בדיוק כמה מזון הוא צריך, למרות שאין להורה מושג כמה הילד אכל באמת. אולם, כאשר הילד עובר לאכילה מבקבוק או למזון ממש, ההורה רואה כמה מזון הוא צורך ואז הוא מתחיל לשפוט את כמויות המזון שלו. פתאום אנחנו לא בטוחים שהוא אכל מספיק, כי הוא שתה רק 60 מ"ל...או אכל רק 4 כפיות... הילד מבחינתו שבע, אבל לנו זה נראה מעט ואז אנחנו מנסים לשדל אותו לאכול יותר, או מציעים לו כעבור פרק זמן קצר שוב פעם מזון למרות שהוא שבע. במילים אחרות – אנחנו משבשים את מנגנון הרעב והשובע הטבעי שלו.
האכילה הרגשית אצל הילד ממשיכה להשתרש כאשר נעשה במזון שימוש לצרכים רגשיים כגון הבעת געגוע דרך מזון, ניחום דרך מזון וכו. הורים רבים עושים שימושים כאלו במזון מבלי לשים לב לכך, למשל מתן ממתק לצורך הרגעת התקף זעם, או כצ'ופר על התנהגות טובה. הורים עושים שימוש במזון גם כדי להרגיע את המצפון שלהם, למשל הורה שנעדר זמן מה מהבית מטעמי עבודה יפצה את הילדים שלו עם ממתקים שהביא מהנסיעה. חשוב לזכור כי הילד בסך הכול רוצה את החיבוק והאהבה של אותו הורה שלא היה בבית והוא התגעגע אליו, הממתק הוא לא צורך אמיתי של הילד אלא הוא צורך של ההורה. ברגע שאנחנו מקשרים בין פרידה לשוקולד ההקשר הזה יישאר עם הילד גם כשהוא כבר יהיה אדם בוגר ובכל פעם שהוא יחוש געגוע הוא יפנה לאכול משהו מתוק. הקשרים מסוג זה ישתרשו גם במקרים אחרים בהם ממתק ניתן כפיצוי, כחיזוק, כהסחת דעת ועוד.
האכילה הרגשית מתעצמת מאד בעקבות צפייה במסכים אשר מסיתים את תשומת הלב מהאכילה עצמה והופכים את האכילה לפעילות שנלוות לפעילות אחרת כגון צפייה בסרט, סדרה או בסטורי. ברגע שהפוקוס הולך למסך, לא שמים לב מה אוכלים וכמה אוכלים. מעבר לכך, נוצר חיבור אינטואיטיבי בין צפייה במסכים לאכילה, מה שעלול להוביל לכך שבעתיד כל צפייה במסך, אפילו לצורך לימודי, תלווה באכילה רגשית ותוביל להשמנה ולמחלות הנלוות לה. להלן כמה טיפים שיעזרו למנוע אכילה רגשית כבר בילדות וגם כמבוגרים:
וכמובן, חשוב להקפיד על תזונה בריאה ומאוזנת בבית, המכילה מגוון מאכלים, אוכל טרי ולא מעובד, ללא שתייה מתוקה ומעט דברי מתיקה וחטיפים.